סמ"ר בר ליכטר ז"ל

בר ליכטר
הדלקת נר בן 21 בנפלו
בן ניבה ודן
נולד בו' בתשרי תשמ"ט, 17/9/1988
התגורר בתל אביב
שרת בחיל הים
יחידה: בסיס אשדוד
התגייס ב-4.1.2007
נפל בעת מילוי תפקידו
בט"ו באייר תשס"ט, 10/5/2009
מקום נפילה: תל אביב
באזור מרכז הארץ והשפלה
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
אזור: 2, חלקה: 20, שורה: 3, קבר: 8.
הותיר: הורים, ושלשה אחים

קורות חיים

בן ניבה ודן. נולד בתל אביב, ביום ו' בתשרי תשמ"ט (17.9.1988). שבע שנים חיכתה המשפחה לבר, ובבואו הוצף הבית באור גדול. בר היה ילד של אהבה, ילד של ההורים, ובמשך כל חייו – הקצרים, אך העשירים והסוערים – זכה לחיבוק ענק ועוטף.

בר למד בבית הספר היסודי "אלחריזי" שבשכונת מגוריו תל ברוך, והמשיך לחטיבת הביניים ולתיכון שבבית הספר העירוני הקהילתי "ליידי דיוויס". בר, כשמו כן הוא – אהב את המרחבים הפתוחים, את הנופים, את הטבע, את הים, את הדולפינים והלווייתנים – את הבריאה בהתגלמותה. בר היה כמו רוח סערה, כמו סוס בדהרה, "פצצת אנרגיה" שרצה לטרוף את העולם ולטעום כל מה שיש לחיים להציע. "'פילגרים' קראנו לך," כתבו ההורים, "כמו זה מ'הלוחש לסוסים'. כך תפסנו אותך – יפה, אציל, פיזי, יופי פראי מתורבת, ללא גבולות, חיית בסערה. סערה מתמשכת, סערה שבשליטה, צמא לעשייה, תשוקה, סקרנות, לעשות הכול והרבה, לנסות כל דבר." חייו של בר התנהלו סביב השעון – קופץ מפעולה ב"צופים" למפגש חברתי אחר, משייט על האופנוע בשדות קיבוץ עין המפרץ – קיבוצה של אמו, "רובץ" בירקון עם רכב 4X4 וממתין לרכב, טרקטורון, אופנוע – למקרה של חילוץ נדרש , או נע לפעילות ספורטיבית אחרת – עשרים וחמש שעות ביממה, בשתי ידיים חופן כל פיסת הזדמנות. "צעדנו איתך עם חיבוק גדול," כתבו ההורים, "לא היה קל לחבק ולשלוט בעוצמה, בסערה, ביצרים של בר שלנו, אבל זה היה שיכרון חושים אמיתי ממגנט ומרתק לעבור איתך יחד את מסלול המכשולים ולראות אותך מתעצב, מתייצב מלוא קומתך הוד והדר, ומתכונן אל החיים קדימה."

הקואורדינציה המדהימה שבר ניחן בה הקנתה לו שליטה מוחלטת בכל מה שזז – אופניים, אופנוע, חד-אופן, קרטינג, גלשן רוח או סנובורד – העיקר להיות בתנועה.

כבן למשפחה פטריוטית ולהורים יוצאי קיבוץ, למד בר להכיר את הארץ ולהתמצא במפה כבר מגיל צעיר. עם אביו, דני, יצא לטיולי שטח רבים – "טיולי גיבוש" – מכל הסוגים: ברגל, באופניים, בטרקטורונים או ברכב, בטיסות בגובה נמוך. "דיוושנו למונפורט," משחזר דני, "ירדנו מהמירון לגוש חלב דרך הדישון עד הירדן ההררי בואך לכנרת, מהכיסלון עלינו לרמת רזיאל, עשינו את דרך המשלטים, את הצניפים, את מעלה ורדית, ריחפנו בגובה אפס את הנקרות ממכתש רמון עד חרבת מואה, ועוד ועוד... באופניים היית מהבודדים שיכלו לי בעליות, והבודד שנהניתי מכך שגובר עליי בדרך למעלה. כולי סיפוק וגאווה על מה שאני מעניק לך, ואיך ששורשיך בהכרת הארץ מעמיקים, היית גאה בנו, ארץ זבת חלב ודבש..."

בר היה ציר מרכזי בין חבריו וככזה היה המדרבן, היוזם, המארגן והמפיק של רבים מהבילויים המשותפים – טיולים בארץ, מסיבות, פסטיבלי מוזיקה - "בומבמלה" "בראשית" ועוד ועוד כיופים. גם נסיעה משותפת להולנד, הספיקו החברים לחוות יחד. מעין, אחת מידידותיו של בר, מנסה להסביר את סוד קסמו: "היית בן אדם אחר, שונה, מלא שמחת חיים, שתמיד יודע איך להצחיק בדרך מיוחדת משלו. גם כשהיית הכי שבוז, ידעת איך לצאת מזה בקלות. בעזרת כוס בירה, ביחד או לבד, באיזה פאב תל אביבי או סתם בשיחה בבית שלך תוך התעסקות במלא דברים מסביב..." ומוסיפה ירין: "ברי, ילד מדהים, התגלמות היכולת לא להוציא מילה מהפה ושכל הסביבה שלך פשוט תחייך. ... לא צריך להכיר אותך כדי לאהוב אותך, רק האווירה שאתה משרה מספיקה, והחיוך ההורס שלך..."

נישא על גבי נחשולי אהבה עצומים, בר היה הדבק של המשפחה, חבר נפלא לאביו ומעריץ של אמו, יודע להעריך את כל האהבה שהרעיפו עליו, ולהחזיר משלו. מתמיד היה פיזי מאוד – נוגע, מחבק, מנשק ומלטף בלי סוף. הוא היה מחובר לעומר ולענת, אחיו הגדולים שחיכו כל כך לבואו, ורע, אחיו הצעיר, היה חציו השני. מספרת ענת: "ישנו באותו חדר אני ואתה, וכשבגרתי קיבלתי לי חדר משלי, אך גם אז – אפילו שכבר הייתי גדולה, הייתי יורדת בלילה בשקט בשקט חזרה אליך – מזדחלת לך לתוך המיטה ומוצאת שם איתך את השלווה והרוגע – ישנה איתך..."

בתקופה שלפני הגיוס גילה לפתע בר עניין במטבח, וגם כאן הותיר את חותמו, כפי שמתארת שני בת דודתו מעין המפרץ: "קפצת לתוך זה כפי שעשית כל דבר אחר: בכישרון טבעי, בחן, בקסם, בשמחת חיים ובהנאה אדירה. מכין סנדוויצ'ים חלומיים לרעוני, מכין לאימא ניבה ולאבא דני את הפירה המושלם..."

המטען הערכי שספג בר בביתו וחתירתו המתמדת לאתגרים חדשים, עמדו בבסיס החלטתו לשרת כלוחם. לבר היה חשוב לתרום, ולאחר התלבטויות, ובעצה אחת עם הוריו, החליט כי המקום שבו יוכל להביא את התועלת הרבה ביותר יהיה בסביבת הים, הים שלידו נולד, ושסיפק לו את אותם מרחבים פתוחים שהיו נחוצים לו כל כך. בינואר 2007, התגייס, ובתום מסלול ההכשרה הוצב בפלגת "דבורים" (916), פלגה המופקדת על הביטחון השוטף בגזרת עזה, שבה שירת במגמת מכונה כתותחן ("טייפוניסט") בספינת "דבורה". גם כאן, בצבא, הייתה לבר נוכחות חזקה, והוא כבש מיד את לב החברים. בר הפגין מוטיבציה, ידע מקצועי וכושר עמידות, והיה מוסמך לכל המערכות וכלי הנשק שבספינה. כתבו ההורים: "גאווה גדולה הייתה לנו במילוי חובתך למדינה ובבחירה בדרך של שירות קרבי ושמירה על הבית. גאים היינו בך בסיום כל פרק ובהתקדמותך בחיל, בטקסים שהשתתפנו – לראות אותך פרח לבן ותמיר, עומד זקוף על מגרשי המסדרים."

במהלך שירותו, בזכות הצטיינותו, נשלח בר לקורס חובשים קרביים. אף כי הוריו התקשו להאמין שיעמוד במשימות הקשות של הקורס בכל האמור בהחדרת מחטים, סיים בר את הקורס בהצלחה וחזר לפלגה כחובש. מפקד היחידה, אלוף-משנה ירון לוי, מספר על בר: "בר התבלט כלוחם מעולה ואמיץ, מעמודי התווך של הצוותים שבהם שירת – חייל למופת. בר שאף לתרום עוד ועוד, ורצה להיות תמיד בראש – הראשון שיוצא לים, הראשון שיוצא להסברות בבתי ספר, הראשון שיוצא למלחמה. משום כך גם נשלח לקורס המבוקש של החובשים הקרביים, אשר אחריות רבה על בריאותם של שאר הלוחמים על שכמו, לצד אלה התאפיין בר בחיוניותו, במרץ הבלתי נדלה ובשמחת החיים שהפגין, כמו גם במספר הרב של החברים שסבבו אותו בכל שעות היממה."

סמל-ראשון בר לייכטר נפל בעת שירותו ביום ט"ז באייר תשס"ט (10.5.2009), בתאונת דרכים שאירעה בנתיבי איילון, סמוך לביתו, בעת שחזר מבילוי עם חבריו. עימו נהרג חברו הטוב, סמל-ראשון מיקי גלין. שני חברים נוספים נפצעו.

שבועות ספורים קודם לתאונה עוד הספיק בר לנסוע עם אביו, עם אחיו רע ועם חברים לחופשת סקי. "בלעת כל רגע," ספדה לו שני, "והיית כל כך מאושר – הכי מאושר בעולם. לא הספקת לומר כמה אתה מאושר, וכמה אתה אוהב."

בר נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, לצד מיקי. בן עשרים וחצי היה במותו. הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. "תן לנו עוד 'דהירה' אחת כזו כמו שרק אתה יודע לתת," ספד לו אביו. "נוח בשלום על משכבך. לא ניפרד ממך לעולם."

ספדה לו ענת, אחותו: "ברי שלי, אהוב שלי, אח שלי, ילד שלי, עדיין לא מצליחה לתפוס ... המילים 'ברי נהרג' מהדהדות לי בלי הפסקה ... גם אתמול, אהוב שלי, הזדחלתי אליך לתוך המיטה הריקה. הפעם לא חיכית לי שם ואני מחבקת חזק את כל הכריות והשמיכה, נושמת אותך שוב בפעם האחרונה. ביום שישי נפגשנו אצל ההורים כרגיל, חיבקתי אותך – אבל לא מספיק חזק. לו רק הייתי יודעת שזה החיבוק האחרון. נישקתי אותך – אבל לא ארוך מספיק. לו רק ידעתי, הייתי מסניפה ממך כמה שיותר. אז תן לי עכשיו, אהבה שלי, חיבוק אחרון, חזק ואוהב כמו שרק אתה יודע לתת, אמץ אותי חזק אל ליבך ותן לי רק עוד פעם אחת להרגיש אותך. אוהבת אותך, ילד שלי." שישה-עשר יום לאחר נפילתו, ילדה ענת את בתה אלי.

הספדה של דליה, אחות אמו: "ברי אהוב שלנו. ... בר קראו לך – טהור, וכל המשפחה התמלאה באור, והפכה להיות משפחה מאושרת ושלמה. ילד של אהבה, יפה תואר, גבה קומה, ספורטאי בלב ובנשמה. מוכשר לכל דבר. אוהב את החיים – והם משיבים לך אהבה... אימא ואבא כבר לא ישמעו אותך אומר: 'איזה הורים נהדרים אתם'... 'אני כל כך אוהב אתכם'... 'אימא, את הכי טובה בעולם, הנדיבה מכולם'... וסבא כבר לא יקבל ממך טלפון ויהיה נרגש לשמוע את קולך, מספר מה חדש ומה התכניות, ומסיים את השיחה במילים 'סבא, אני אוהב אותך'. ... רק הידיעה שהספקת בזמן כל כך קצר לחוות וליהנות, להתרגש, לאהוב, לחבוק, לגעת, לממש, שום הזדמנות לא לפספס... שלא סבלת בדקות האחרונות ונפרדת מכולם כשאתה שמח ומאושר, אולי תצליח להביא קצת מזור לכאב הצורב, השורף, שלא ייגמר אף פעם... אוהבים אותך כל כך, עד אין-סוף."

עודד ונאוה, חברי המשפחה: "ברי מתוק שלנו. יום ראשון, שוב ידיעה על תאונת דרכים השכם בבוקר ... אבל הפעם זה סיפור אחר, פצצה של טון ישר על הראש, בומבה אדירה, הלם מוחלט! הפעם מאחורי המילים יש שם, שם כל כך מוכר ואהוב, יש פנים צעירות, יפות וצוחקות, יש ילד, גבר גבוה וחזק שכולו נשמה טהורה. הפעם זה ברי שלנו, ואנחנו לא מאמינים. לא יכול להיות. פשוט לא ייתכן! ... אנחנו כל כך אוהבים אותך, כל כך מתגעגעים. ברי, אחי שלי, בחייך, תן לנו עוד כניסה אחת, כזאת פראית, עם הרבה אנרגיה, שנהנה עוד פעם מהחיוך המקסים שלך, מהלב הענק, אפילו רק לרגע, שנוכל להיפרד..."

שני, מקיבוץ עין המפרץ: "ברי, ילד מתוק שלנו, ילד יפה שלנו מדהים. ... אני זוכרת אותך ילד שמח בן שנתיים, תלתלים רכים וחומים, רץ אליי בחדר האוכל. חיית בשמחה בלתי רגילה. בעוצמה אדירה, מבלי לעצור לשנייה. טרפת את החיים. הכול באהבה גדולה: אהבה להנאות החיים ולמשפחה שלך. בר של הטרקטורונים, של החברים, ואין-סוף בילויים. בר של כישרון ספורטיבי מדהים, הבא לך באופן כל כך טבעי. כמה הנאה ושמחה מצאת ויצרת בחיים הצעירים שלך. ... איך אפשר לקבור בן, נכד, אח, אחיין – ילד שהוא תמצית החיים עצמם? אהוב שלנו, יקר שלנו מתוק, ילד של החיים. אנחנו כל כך אוהבים אותך. מחבקים, מנשקים, וכבר מתגעגעים."

הספדו של דני, בתום ימי ה"שבעה": "בר, ברילי, צוקילי, כך אימא הייתה קוראת לך, באנו אליך שוב. ... התחבקנו איתך כל השבוע, ראינו אותך מככב בכמה סרטונים שהכנו לך ליום ההולדת השמונה-עשר, מהילדות עד בגרותך ועד ימים אלה ממש, באנרגיות של טורבו משופר. צחקנו איתך, עם חבריך, עם החברים שלנו, וחווינו שוב את ההשתוללות הסוחפת שלך, שהייתה בולטת בהתפתחות הגופנית והרגשית שלך. ... אתה ממלא אותי ואת אימא מההתעוררות ועד ההתעוררות הבאה, אתה עושה זאת בכוח מלא. מסניפים אותך ללא גבולות, מחבקים חיבוק אין-סופי. לא ניפרד ממך לעולם, אהוב שלנו."

כתבו דנה ודרור: "בר אהוב שלנו. נשמה ענקית. עוצמת חיים אין-סופית. אין כוח שייקח אותך מחיינו, מתוכנו. אתה רק עברת לממד אחר. את מה שנתת לנו, מה שהיית לנו, אתה משאיר. את הזמן שהחמצנו ולא ניצלנו במחיצתך, נשלים עכשיו עם אימא ואבא והאחים שדבק בהם הקסם הנפלא שלך. אולי ירד קצת גם עלינו."

במלאות שלושים יום לנפילתו, כתבו ההורים: "ברילי אהוב שלנו. ... עברו ימים, ואין ימים. אנחנו מדברים בך בלי הפסקה, הכול השתנה, הכול אחר. ... כל ששלך כאילו קפא, וממתין לך, ועוד ימתין עד שנאזור כוח ונסדר את הכול בחדר שלך, מסודר כמו שאתה אוהב. רצף ענק של תמונות ומראות מרחף לנגד עינינו ונע איתנו לכל מקום. אנחנו משנים מקום, והנוכחות המדהימה שלך כובשת אותנו. צעדנו איתך דרך לא קלה ויכולנו לה, התכונות הפיזיות שלך חיברו אותנו לקשר בלתי אמצעי של חוויות מדהימות. ... ושבר ענק שנפער ... נגזר עלינו ללמוד קשר חדש איתך, אתה איתנו, אנחנו איתך, דממה מעיקה, וחוסר אונים מול האין, מול החסר, ומול דמותך התמירה המחייכת. אני רוצה שתדע שאיפה שנהיה, תהיה איתנו, ניקח אותך איתנו לכל מקום ... ברילי, תייתיי, אהוב שלנו, לא ניפרד לעולם."

כתבה מבל, שהייתה חברתו של בר: "ברבי, תחי, אהבה גדולה שלי. ... כל כך טוב ותמים, אוהב, אכפתי, מצחיק, אוהב את החיים, תמיד עם חיוך כזה ענק ומזמין. ... כמה האהבה היא דבר מדהים וטהור וכואב. אני רוצה להגיד לך תודה, תודה על זה שהייתי לך כמו מלכה, תודה על האהבה הגדולה שנתת לי, תודה על החום, הקרבה, על רגעים מדהימים וטובים, תודה על שעשית אותי מי שאני וגרמת לי להאמין בעצמי, כי בלעדיך לא הייתי מאמינה. תודה על שלימדת אותי פרק בחברות והכרת לי את החברים שלך שלנצח יהיו גם חברים שלי. תודה על שהכרת לי משפחה מדהימה שנותנת כל כך הרבה אהבה, בלי לבקש מאום. ... אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך, תמיד אוהב – מכל הלב ותמיד שלך. וכמו בשיר של שלום [חנוך] שכל כך אהבת, 'אתה היית אהבת נעוריי'."

כתב דני אלתור: "יש לך חלק חשוב בחיי, אתה חלק מהזיכרונות המדהימים שצברתי במהלך השנים. אתה ומשפחתך, הכנסתם צבעים חדשים ויפים לחיי ... נתת לי המון ולימדת אותי על החיים ועל המשמעות האמיתית שלהם בכל דרך..."

שמם של בר ומיקי הונצח ב"גן הבנים" שליד גשר "בר יהודה" על שפת הירקון, סמוך לאתר "נהיגה זהירה בדרכים". לזכרם ולהנצחתם הקים חברם אתר אינטרנט, ובו תמונות, פורום פתוח, וקישורים לכתבות ולאתרים.

כתובת האתר: http://www.2all.co.il/Web/Sites/mikiandbar/DEFAULT.asp.