סמל אלמר גסנוב ז"ל

אלמר גסנוב
לחדר נרות בן 21 בנפלו
בן סטלה וסדיך
נולד באזרבייג'אן
בל' בכסלו תשמ"ז, 1/1/1987
התגורר בחיפה
שרת בחיל הים
יחידה: ב"ח
התגייס ב-9.4.2006
נפל בעת שירותו
בי"ט בחשוון תשס"ט, 17/11/2008
מקום נפילה: תל אביב
באזור מרכז הארץ והשפלה
מקום קבורה: חיפה - בית העלמין הצבאי
הותיר: אם, אב ואח

קורות חיים

בנם של סטלה וסדיך. נולד ביום ל' בכסלו תשמ"ז (1.1.1987) בבאקו שבאזרבייג'ן, בברית המועצות לשעבר. אח צעיר לאמיל.

המשפחה עלתה ארצה בשנת תשנ"ב, ב-15.9.1991, בהיות אלמר בן ארבע וחצי. משפחת גסנוב התיישבה בגבעת המורה אשר בעפולה, שם ביקר אלמר בגן הילדים. בילדותו היה המצב הכלכלי בבית הוריו לא קל. בשנת 1993 עברה המשפחה לחיפה ואלמר למד מכיתה א' עד ו' בבית הספר היסודי "רוממה" בחיפה. אחר כך המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון "אליאנס" שבעיר.

הוא היה ילד שובב, אבל החינוך בבית היה קפדני והציב גבולות ברורים.

אלמר היה ספורטאי מצוין שאהב מאוד לעסוק בספורט – בייחוד לשחק כדורגל, כדורסל ולהחליק על סקטבורד. הוא גם חָנַך ילדים אחרים.

אהבה נוספת שהייתה לו – נגינה בגיטרה ובאורגן. אלמר ניגן משמיעה, ללא ידיעת תווים, מלמידה עצמית וללא הדרכה. הוא היה מוכשר מאוד במוזיקה, ובעל שמיעה מוזיקלית מצוינת. אף אהב להאזין למוזיקה במכשיר ה-3MP שלו. בבגרותו מצא עם אחיו אמיל שפה משותפת באמצעות המוזיקה, וצמחה בין שניהם חברות. הם הלכו להופעות אומן יחד, לאחר שאמיל הזמין את אלמר.

הוא היה ילד חברותי מאוד, חם ורגיש לעצמו ולזולת. בגיל הנעורים היה מוקף חברים צעירים ממנו. יחד עם זאת, סבל מהערכה עצמית נמוכה.

עד גיל שתים-עשרה היה אלמר בררן במזונות שאותם הסכים להכניס אל פיו וסירב לאכול מה שלא אהב, למשל מוצרי מזון בצבע לבן – חלב ומוצריו, גלידת וניל וכדומה. לעומתם אהב לאכול פירות טרופיים כמו מנגו, קיווי, אננס, ואימו פינקה אותו בכל המטעמים הללו. רק בגיל ההתבגרות הוא נפתח למזונות מגוונים יותר ותאבונו התעורר. בגיל התיכון היה אלמר מתבגר טיפוסי.

בבית המשפחה התגוררה גם סבתו, אם אימו, ואלמר כיבד והעריך אותה. יחסיו עם אימו היו קרובים וחבריים. אלמר חלק עם אימו את חוויותיו עם גיוסו לצה"ל, והיא תמיד חשה במצוקתו. בתחילת שירותו התקשה, אולם בהמשך התאקלם ונראה מרוצה. הוא שובץ כנהג צבאי בבסיס של חיל הים בחיפה, בגף תחבורה של שייטת 3. אלמר אהב את שירותו הצבאי, אשר זימן לו היכרות עם כל חלקי הארץ ונהנה מהנהיגה. מפקדיו היו שבעי רצון מהסתגלותו לתפקיד וציינו כי הוא ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

פעם חצה אלמר את הכביש סמוך לבסיסו שלא במעבר חציה, נתפס על ידי המשטרה הצבאית ונענש בריתוק. בתקופת הריתוק עודדו אותו בני משפחתו והביאו לו אוכל מבושל מהבית.

רס"ר (רב-סמל ראשון) סרגיי אבסרייך, מפקדו הקודם של אלמר, סיפר כי פיקד עליו במשך כשנה בבסיס חיל הים. לדבריו היה אלמר חייל שקט מאוד, ביצע את עבודתו בצורה מעולה וללא בעיות משמעת. כשהיה רגוע דיבר באופן חופשי, ואילו במצבי לחץ נטה לגמגם והתקשה לבטא את עצמו. הוא היה מקובל ואהוב על חבריו ליחידה. בתקופת מלחמת לבנון השנייה התרשם רס"ר אבסרייך מרצינותו וממסירותו של אלמר. הוא היה חייל מצוין שלא מיהר לצאת לביתו ולעתים אף נשאר לאחר שעות העבודה בבסיס.

חבריו ליחידה סיפרו כי נטה למצבי רוח קיצוניים – מחד גיסא שמחה מופגנת ומאידך גיסא הסתגרות מוחלטת. לפעמים הוא נראה מדוכא, ואז נהג להתבודד ולנגן בגיטרה, אך בדרך כלל השתדל שלא להראות את נטייתו לדיכאון כלפי חוץ. קשריו החברתיים היו רופפים, אך החיילים העידו כי נראה שמח על פי רוב והיה אהוד על כל חיילי גף התחבורה שבו שירת. חוסר הביטחון ובעיית הדיבור לא פגעו בו מבחינה חברתית ונראה היה שהשתלב היטב ביחידתו הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. הוא היה אדם ביישן, סגור ומופנם שאינו ניתן לדיבוב בקלות, אולם חבריו שמעו ממנו סיפורים על משפחתו וניכר שאהב מאוד את אימו התומכת.

חיילת ששירתה באותו בסיס סיפרה שאלמר הרבה להתלונן על המערכת הצבאית, אך ניכר מדבריו כי מפקדו העניק לו יחס טוב והיה מבין ומתחשב.

אלמר לקה במחלת הדיכאון וכתב על כך ביומנו האישי שנמצא בין חפציו לאחר מותו. בין דפיו הוא העלה את מחשבותיו, רגשותיו וכאביו, תחושות של דחייה ואכזבה, ייאוש וחוסר תקווה. הוא לא חלק עם איש את מצוקותיו ובעיותיו ודחה טיפול תרופתי או נפשי. איש ממפקדיו או מבני משפחתו לא ידע שאלמר כבר ניסה לשים קץ לחייו, שני ניסיונות שלא צלחו. למרות שהיה נתון במצוקה מתמשכת, הוא מנע מקרוביו, ממפקדיו ומקציני בריאות הנפש שהיו עימו בקשר להתקרב אליו ולסייע לו. הוא הסתיר את מחשבותיו בדבר פגיעה עצמית.

חברו לשכונה תמיר גאומן סיפר שהכיר את אלמר שנים רבות והשניים השתייכו לחבורה שבילתה יחד. גם לאחר גיוסו של אלמר לצה"ל פגש אותו תמיר לעתים קרובות. ערב מותו נפגשו באקראי בשכונת מגוריהם, וכשתמיר שאל את אלמר מתי הוא צפוי להשתחרר, ענה אלמר כי בכוונתו להמשיך בשירות קבע לטובת עתידו ולשיפור מצבו הכלכלי. חברו הופתע כשהתברר לו בדיעבד שאלמר חש בדידות רבה וחווה סבל נפשי, חרדה ומתח. גם לחברים בבסיס הוא אמר שבכוונתו לחתום קבע.

האם סטלה סיפרה כי בשבת טרם מותו סידר אלמר את חדרו והתקין לעצמו טלוויזיה בחדר.

סמ"ר (סמל-ראשון) סיני כהן, מפקדו מספטמבר 2007, תיאר את היום שקדם למותו של אלמר: הוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו כנדרש, אחר הצהריים יצא לביתו כדי להביא חפצים אישיים לקראת נסיעה של יומיים לאילת ושב בלילה. עם שובו אלמר שוחח עם מפקדו ולא הביע כל מצוקה.

סמל אלמר גסנוב נפל בעת שירותו הצבאי ביום י"ט בחשוון תשס"ט (17.11.2008), בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים ואח.

על מצבתו חרטו ההורים כיתוב אישי: "רחוק רחוק פתאום הלכת מאיתנו. בגלקסיה של כוכבים למעלה – זֹהר מנצנץ של עיניך".

במכתב שהשאיר אחריו אלמר כתב שחש כי לא ניצל את חייו ושהחודשים האחרונים לחייו היו קשים וחסרי משמעות, "כאילו הזמן נעצר עבורי, וכולם ממשיכים בחייהם". הוא חווה חוסר סיפוק ולא מצא טעם ותועלת להמשיך לחיות. "עולם זה הוא כה אפל וקודר עבורי, יום הוא חושך, וחושך זו הדרך הנכונה להיעלם. לא הייתי טוב במילים בחיי, ובמיוחד לא במעשים, אם היו מילים, אז היו גם מעשים. אולם השקט והשתיקה מפריעים להתקדם ולנוע קדימה בחיי וזה הכול, פשוט הכול, כי העולם הזה יכול להיות יפה יותר, שמח יותר. נולדתי בריא, הכול היה טוב ויפה, אולם איכשהו עם השנים מצבי החמיר. נשארתי לבד. פשוט לבד, בלי חברים, בלי חבורה, בלי זהות שתייצג אותי, את מי שאני. כך התחלתי לחשוב שאין עתיד, שאין לאן לשאוף. והעתיד נראה רחוק יותר ממה שחשבתי. כאשר אדם אינו רואה את העתיד, הוא נשבר, מתקלקל, ועם הזמן דועך באיטיות. אתה רוצה לראות את האופק בשמים, אולם תמיד משהו מסתיר לי..."

אלמר ביקש לשים קץ לכאב, לסבל ולייסורים שמהם סבל.