יצחק הקר ז"ל

יצחק הקר
הדלקת נר בן 25 בנפלו
בן אסתר ויעקב
נולד ברוסיה
בכ"ה בטבת תרע"ו, 1/1/1916
התגורר בירושלים
שרת בפלמ"ח
נפל בפעילות מבצעית
בכ"א באייר תש"א, 18/5/1941
מקום נפילה: חוף טריפולי
באזור לבנון
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
הותיר: הורים ואחות

קורות חיים

בן אסתר ויעקב. נולד בכ"ה בטבת תרע"ו (1.1.1916) ברוסטוב שברוסיה. בגיל תשע עלה עם משפחתו לארץ-ישראל.

בארץ התיישבה המשפחה בירושלים ויצחק למד בבית הספר "תחכמוני", בו נמנה עם התלמידים המצטיינים. אחר-כך נכנס לבית הספר למסחר ולאחר תקופה מסויימת הפסיק לימודיו ויצא לעבודה כפועל בניין.

הרבה מזמנו הפנוי הקדיש לטיולים בארץ ואף יסד עם חבריו קבוצת משוטטים בשם "הסולל", ששמה לה למטרה, להכיר הכרה יסודית, את מדבר יהודה. הוא היה מראשוני בני הנוער בארץ שהקיפו ברגל את ים המלח.

אחד מחבריו מספר: "בלונדיני היה, צנום, שתקן. נדד הרבה, כמעט תמיד בחוץ. הכל ידעו מה רבה אהבתו לנוף, לנוף הארצישראלי..."

"בבוא הזמן" נהג יצחק לאמר, "כשהארץ תשקוט, יעלה לקרקע ויקים, קיבוץ חדש". יצחק הצטרף בגיל צעיר ל"הגנה" וגילה בה פעילות רבה. כשפרצו מאורעות תרצ"ו התגייס לתפקידי שמירה בסביבות ירושלים.

היה מאנשי "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה וברבות הימים הצטרף לפלוגות הלילה של וינגייט והיה ממפקדי הפו"ש. הוא נשלח בתפקידים שונים למקומות מסוכנים שדרשו אחריות - בגבעת עדה, בסביבות רמת השופט, ליד גדר הצפון - ובכל מקום מילא שליחותו באמונה.

אחד מחבריו מספר: "בימי המאורעות כתב מן ה'גדר': "רוצה אני בסכנה, רוצה אני להקריב את עצמי'... על אף השקט החיצוני שלו היתה בקרבו נפש סוערת. לא היה בעל אידיאולוגיה מגובשת אך תמיד תבע מעשים נועזים, במעשה ביקש לתת מעצמו.

יצחק השתתף גם בארגון ההעפלה וליווה אניות מעפילים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נשלח בשליחות מיוחדת לאירופה. משם כתב על עצמו: "אני מחפש משהו ואינני יודע מהו". בראשית מאי 1941, כשאורגנה בישוב העברי קבוצת הכ"ג כדי לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, היה יצחק אחד מחבריה ונתמנה לסגנו של מפקד הפעולה.

יצחק שדה כתב על קבוצת הבחורים: "קשה לתאר יחידה טובה מזו!".

בכ"א באייר תש"א (18.5.1941) יצאה הקבוצה לדרכה בסירת המוטור "ארי הים". בצהרי אותו יום התקבל ממנה השדר האחרון. מסיבות לא ידועות לא יצאה הפעולה אל הפועל וכן לא נודע עד היום מה עלה בגורלם של כ"ג הבחורים. בן עשרים וחמש היה יצחק במותו. הניח הורים ואחות.

שמו של יצחק הונצח בספר "מגן בסתר".

מות הגיבורים שלו מזכיר פיסקה ממכתביו, אותה כתב על ידידו שנפל בחניתה: "אני ודאי לא אזכה לסוף כזה. מותי ודאי יהיה טיפשי. אני כמעט בטוח. תאונת דרכים או דבר דומה לזה... נכון אמרת בלילה ההוא: אני מקנא בו!".