סמל יהודה סיסו ז"ל

יהודה סיסו
הדלקת נר בן 23 בנפלו
בן מחיטה ואהרן
נולד במרוקו - פס
בא' בחשוון תרצ"ג, 21/10/1932
שרת בחיל הים
יחידה: קומנדו הימי
נפל בעת מילוי תפקידו
בכ"ח באייר תשט"ז, 9/5/1956
מקום נפילה: הים התיכון
באזור הים התיכון
מקום קבורה: חיפה
אזור: א, חלקה: 9, שורה: 5, קבר: 7.

קורות חיים

בן אהרון ומחיטה, נולד ביום א' בחשוון תרצ"ד (21.10.1933) בעיר פס שבמרוקו. נולד והתבגר בצל היתמות, מכובד האחריות שהרגיש כל חייו, מהפעילות החברתית-ציונית, מההכשרה, מהשירות הצבאי הסדיר בו התנדב לשייטת ונהרג בהיותו בן עשרים ושלושה אביבים בלבד.

נולד בן בכור להורים צעירים ואוהבים. לסבו מצד אביו היה הנכד הראשון מבנו, הצעיר מבין 8 ילדים, ולכן נקרא על שמו - יהודה. יהודה זכה לפינוק רב מצד כולם, התפתח לנער בריא וחסון, תלמיד מצוין וכבר בגיל צעיר גילה כושר מנהיגות - כושר שבא לידי ביטוי בבית הספר, בשכונה ובתנועת הנוער.

כבר בגיל 13 היה מדריך בכיר בתנועת הצופים וניצפה לו עתיד מזהיר. בהיותו בן 13 נחתה על המשפחה המכה הראשונה - השנה 1945, מצוקת המלחמה ואימו חלתה במחלת חום קשה ותוך מס' ימים נפטרה.

התמודדות המשפחה הייתה קשה ביותר והאב נשאר בבדידותו עם 4 ילדים. סבתו שלא יכלה לשאת את היגון נפטרה זמן קצר אחר-כך והמשפחה החלה מתפרקת. כעבור שנה נישא האב שנית ויהודה, בתקופה זו, עשה הכל ע"מ להקל על אחיו הצעירים. במשפחה נולד בן חדש - יוסי, שכולם עזרו בגידולו.

בשנת 1947 החלה תקופה חדשה - צמיחתן של תנועות ציוניות אשר פעלו במחתרת לעלייה בלתי לגאלית לא"י ונרדפו ע"י הערבים. יהודה לקח חלק פעיל ביותר - בתחילה בתנועת הבונים ואח"כ באיחוד הנוער החלוצי שהיו אחראים לעלייתם של עשרות אלפי בני נוער חלוצי לא"י. כך עזבו גם אחותו של יהודה - שולה, ואחיה אברהם את הבית ב- 1949.

יהודה עזב את מרוקו ב- 1952 עם קבוצה של בני גילו גרעין שהיה צריך להתיישב בקיבוץ עין-גב, התקופה היתה מאוד קשה - העבודה הפיסית, הבדידות, השפה והניכור, אך כל זאת היו כאין וכאפס, בעיני יהודה, לעומת בניין הארץ וההגנה על יישובי הצפון.

מספרות הבנות בגרעין - "...אם לא העידוד של יהודה, אני לא יודעת מי מהבנות בגרעין היתה מחזיקה מעמד...".

לאחר השירות הסדיר חזר לעין-גב ואח"כ התנדב לשייטת שהיתה בראשית דרכה ועדיין יחידה סודית בצה"ל. המשפחה ידעה שיהודה חתם קבע בחיל הים אך לא ידעה שהוא ביחידה מובחרת ופעמים ספורות בלבד ראוהו על מדים ולכן כאשר הגיעה "בשורת איוב" קשה היה להם להאמין שמדובר ביקירם.

הידיעה על מותו, ללא הסברים, היתה קשה למשפחה, האב מעולם לא התאושש אך היה גאה בבנו. כולם ידעו שהוא היה המוצלח מבני המשפחה, הטוב ביותר, החכם ביותר, היפה ביותר. חבל שחיים כאלו נגדעו בגיל כל-כך צעיר. המשפחה רואה ביוסי, אחיו הצעיר, תכונות דומות ליהודה ותמיד ייזכר בעיני רוחם כצעיר יפהפה, תמיר וחסון, עם עיניים חומות ומבריקות, מבין, תומך ובעל חזון.

יהודה נהרג ביום כ"ח באייר תשט"ז (9.5.1956) בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.